א. רבינו כאן לשיטתו שאין לעכו״ם קיומי מצוות חוץ מז׳ מצוות בני נח וקרבנות וצדקה, ועבד כנעני דומה לעכו״ם לענין מעשה״ג שאין לו קיום מצוה ואינו מברך עליהן. ועיין בפרי מגדים או״ח תקפ״ט משבצות זהב ס״ק ב׳ ובאשל אברהם שם סק״ג.

ב. יל״ע אליבא דהרמב״ם ולפי הגר״ח זצ״ל בדין ישראל שבא על שפחה משוחררת לפני הטבילה השניה שלה מה יהיה דין הולד. ויתכן שדין הולד להיות כמותה - חסרה לו קדושת ישראל גמורה, ופטור ממצוות עשה שהזמן גרמא עד שיטבול לגמור קדושתו. ולכאורה יזדקק הולד לקבל עול מצוות עליו בפני בי״ד, ושלא כאמו המשוחררת, שהרי היא קבלה עליה עול מצוות בפני בי״ד בטבילה הראשונה, וכדנתבאר ברמב״ם. ברם לפי מה שמבואר בשם הגר״ח זצ״ל שבנוגע ליוחסין הרי היא כישראלית גמורה ולא כעכו״ם מסתבר שדין הולד כולד ישראל ויתייחס אחר אביו, ולא יצטרך טבילה כלל, וצ״ע.

ג. עיין בס׳ רשימות שיעורים למס׳ שבועות ונדרים חלק א׳ דף קמ״ח. וכמו שקבע הגרע״א זצ״ל להלכתא, כן איתא בספר החינוך סוף מצוה ת״ו.

ד. עיין בתומים (סי׳ ל״ה ול״ו) ובנתיבות המשפט סי׳ ל״ו אות י׳. מיהו קשה, הרי הגרע״א זצ״ל חילק בין קרוב שראוי לדון אחרים למי שאינו קרובו כאשה הפסולה לכל. וקשה דלפי חשבון זה יוצא שאף הפסול מחמת עבירה פסול להתרת נדרים כמו שהוא פסול לדון. והרי פסול מחמת עבירה אינו מופקע מעדות לגמרי, כי בנמצא אחד מהם פסול מחמת עבירה עדותן בטלה, וצ״ע.

ה. עיין ברמב״ם פ״ט מהל׳ מלכים (הלי״ד) שכתב וז״ל וכן בן נח נהרג בעד אחד ועל פי קרובין אבל לא בעדות אשה ולא תדון אשה להם עכ״ל. ומסתבר שהביאור הוא שכל הפסולים לעדות בישראל כשרים אצל בן נח, אך אשה שונה מאחר שהיא מופקעת מעדות ומדין, ולא רק פסולה, ולפיכך אינה מעידה ודנה בבני נח, וצ״ע.

ו. לפום ריהטא יש להשוות את דין האשה בקדושת ישראל לקדושת ישראל הדיוט בהשוואה למלך. הנה ישראל הדיוט אינו חייב בכל המצוות שבהן מחוייב מלך ישראל (כגון כתיבת ס״ת של מלך, איסור ריבוי נשים וכדומה). ועכ״ז בנוגע לקדושת ישראל לכאורה הדיוט שוה למלך כי שניהם נתקדשו באותה קדושת ישראל ואין הפרש ביניהם.
ברם אמר רבינו זצ״ל שמסתבר שקדושה נוספת ומיוחדת אכן חלה בגברא של מלך. והראייה משאול המלך שמאחר שנמשך בשמן אמר לו שמואל (פרק י׳ פסוק ו׳): וצלחה עליך רוח ה׳ והתנבית עמם ונהפכת לאיש אחר. משיחתו בשמן קידש את שאול ברוח ה׳ ובהתעלות רוחנית. ויוכיחו אף דברי הרמב״ם בתיאורו את מעלת הנביא (פרק ז׳ מהל׳ יסודי התורה הל״א): ז״ל מיד רוח הקודש שורה עליו. ובעת שתנוח עליו הרוח תתערב נפשו במעלת המלאכים הנקראים אישים ויהפך לאיש אחר ויבין בדעתו שאינו כמות שהיה אלא שנתעלה על מעלת שאר בני אדם החכמים כמו שנאמר בשאול והתנבית עמם ונהפכת לאיש אחר עכ״ל.
והוסיף רבינו זצ״ל שבדרך זו אפשר אף להבין את דברי הרמב״ם בנוגע לכתר תורה (פרק ג׳ מהל׳ ת״ת הל״א) וז״ל בשלשה כתרים נכתרו ישראל. כתר תורה וכתר כהונה וכתר מלכות. כתר כהונה זכה בו אהרן וכו׳. כתר מלכות זכה בו דוד וכו׳. כתר תורה הרי מונח ועומד ומוכן לכל ישראל וכו׳ כל מי שירצה יבא ויטול. שמא תאמר שאותם הכתרים גדולים מכתר תורה הרי הוא אומר בי מלכים ימלוכו ורוזנים יחוקקו צדק בי שרים ישורו. הא למדת שכתר תורה גדול משניהם עכ״ל. ועלינו להבין את הצד השוה שבין שלשת הכתרים האלה ובמה גדול כתר התורה מהאחרים.
ודומה שהתכוון הרמב״ם במילת ״כתר״ לקדושה מיוחדת ונוספת שחלה בכל א׳ משלשת האנשים האלה. כהונה בודאי מהוה חלות קדושה מיוחדת ונוספת בגברא, וכדמבואר מפסוקים רבים שבתורה ובמצוות ״וקדשתו״ ו״ולא יחלל״ המזהירות בשמירת קדושת כהונה. אהרן ובניו נמשחו בשמן המשחה שקידשם ולזרעם לעולם בקדושת הגוף מיוחדת. אף מלך נתקדש בקודשה אישית מיוחדת וכנ״ל. חלות קדושה מיוחדת ונוספת נקראת ״כתר״.
אף תורה מקדשת את הגברא של ת״ח. מצות לימוד התורה אינה מצטמצמת רק בידיעת התורה. אמנם הרמב״ם בפרק א׳ - וב׳ מהל׳ ת״ת מתאר את הבחינה הפשוטה הזו של לימוד התורה. אך בפרק ג׳ מתאר הרמב״ם בחינה שנית שבת״ת - ״כתר התורה״ - כלומר את השפעת התורה על האישיות של הת״ח ואת חלות הקדושה שחלה בו מחמת לימוד התורה. יש כח בתורה לקדש ולטהר את האדם. והוא יותר גדול אפילו מכחו של שמן המשחה המקדש את הכהן הגדול או את המלך. כי התעלות הרוח וקדושה אישית של מי שזכה לכתר תורה גדולה יותר משל כ״ג או משל מלך.

א. עיין בחידושי הגאון ר׳ חיים הלוי זצ״ל על הרמב״ם (פי״ג מהל׳ איסורי ביאה הלי״ב).